ראיון עם דוקטור יאיר אפטר, עובד סוציאלי ומרצה באוניברסיטת בר אילן. אפטר הוא מטפל זוגי- משפחתי ומנחה קבוצות. מומחה לטיפול בגברים ואבות, עוסק בטיפול רגיש מגדר.
לפני שנדבר על סדנת הנגרות שעשינו אצלך במרכז, אשמח לשמוע קצת על תפקיד האבא בימינו.
"היום אבות יותר מעורבים בגידול חינוך וטיפול בילדים בהשוואה לאבהות שהייתה לפני 50-60 שנה. לא רק שיש ציפייה מאבות להיות יותר מעורבים, אבות רוצים להיות יותר מעורבים. אבות שואפים לקשר רגשי, קשר שיש בו דאגה ואהבה ואכפתיות, ולכן הם מחפשים חוויות ועשיה משותפת".
"בגלל מגבלות חברתיות אבות כבולים במתח שבין עבודה למשפחה. מצד אחד אבות מאוד רוצים להיות עם הילדים, ואפילו יש ציפייה חברתית מאבות להיות ולחנך את הילדים, ומצד שני מתקשים להיות עם הילדים כי עדיין יש את הציפיה לפרנס. לכאן נכנסות פעילויות כמו שאתם עושים".
על איזה צורך פעילות כמו שלנו עונה לאבא ולילדים?
"מדובר פעילויות שמוגדרות בזמן קבוע במהלך השבוע, שבו אבא יכול להיות עם ביתו או בנו, ולהשקיע זמן איכות. לא קל למצוא את הזמן היחודי הזה. זה יכול היה ללכת לים או לעשות קורס בישול. היחודיות של לאפשר לאבות וילדים לעשות נגרות ביחד היא שיש הרבה אבות שזה החלום שלום. הנגרות מתכתבת עם גבריות, עם אבהות. גם אם האבות לא נגרים, יש הרבה אבות שהיו רוצים להתעסק בנגרות".
"הרצון לעבודה בידיים ועיסוק בחומר מחוספס, זה משהו שיש להרבה אבות, יש להם צורך לעסוק בו מתוך אהבה. האבא יכול להעניק את התחושות התשוקות האלה לילד תוך כדי חוויה משותפת."
איזה עוד ערך מוסף יש לסדנת נגרות של אב עם ילדיו?
"ערך נוסף של פעילות מסוג זה היא התקשורת שמתקיימת בתוך הפעילות עצמה. בתוך סדנת נגרות יש משימה, וכדי להצליח בה צריך לנהל תקשורת. מה עושים? איך עושים? איך מתכננים ובונים? איך משתמשים בכלים? חייבים לתקשר. יש גם את הפעולות עצמן, בהן האבא יכול לראות את הילד מצליח במשהו שהילד אולי לא האמין שיצליח. יש בסדנה כזאת הזדמנות לפרגון, בעיקר של האב כלפי הילד".
מה עוד ראיתי בסדנאות או שמעת מהמשתתפים?
"קודם כל- הביחד. השעתיים בשבוע של לבנות ביחד. האבות דברו על ההמשכיות של הסדנה כדבר מאוד חשוב".
אבא אחד סיפר לי שהוא היה מאוד מופתע מהבן שלו, שהיה בן 6 כשהם באו לסדנאות. האבא לא האמין שהבן שלו יכול להחזיק מסור ולנסר. הוא הרגיש את ההתלהבות וההתרגשות של הבן שלו לקראת המפגשים. האבא סיפר לי שהם לקחו הביתה את הקופסא שהם הכינו לשלטים, ולילד היה מאוד מאוד חשוב לקחת את הקופסא לכיתה להראות לכולם, ולהתגאות במה שהוא בנה עם אבא שלו. יותר מזה, כשהילד חזר מבית הספר הם צבעו יחד את הקופסא, כלומר הייתה להם פעילות המשכית בבית. האבא לא האמין כמה גאווה הוא הרגיש, לצד הסיפוק שהבן שלו חווה, ואת זה הוא זקף לכך שזה היה קשור לנגרות.
מה האבא סיפר על עצמו?
האבא מאוד נהנה להיות עם הבן שלו. הוא נהנה מהנגרות. הוא נהנה מזמן טוב עם הבן שלו ללא קונפליקטים או מריבות על צחצוח שיניים. הוא נהנה מזמן משותף שכל אחד עוזר לשני. הוא נהנה לעזור לבן שלו במקומות שהבן שלו התקשה. זה רגע ייחודי שלהם, זה הזמן רק שלהם. האחים האחרים והאמא לא היו בדבר. זה רגע מיוחד שלהם.